פסק-דין בתיק ת"א 9730-07

1.         התובעים, עיזבון המנוחה גב' ברכה שליט ז"ל (להלן "המנוחה") ומר צבי שליט, בעלה והיורש היחיד של העיזבון (להלן "התובע"), הגישו כנגד הנתבעת, שהינה הבעלים ו/או המפעילה של בית החולים רמב"ם בחיפה ובית החולים הלל יפה בחדרה, תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית.

2.         המנוחה, ילידת שנת 1943, עבדה כעובדת סוציאלית בבית החולים לגליל המערבי בנהריה. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שביום 26.5.2000, בשעות הבוקר, התלוננה המנוחה על כאבי ראש ואיבדה את הכרתה למשך מספר דקות. היא הובהלה על ידי התובע לבית החולים בנהריה, נבדקה בחדר המיון ובוצעה לה בדיקת CT שהעלתה חשש לדימום תוך מוחי. לאחר מספר שעות הועברה המנוחה, כשהיא מורדמת ומונשמת לבית החולים רמב"ם בחיפה.

3.         בבית החולים רמב"ם נערך לה צילום CT אנגיו והיא הועברה למחלקה הנוירוכירורגיה. נטען כי הרופאים מסרו כי הם מבקשים לבחון את מצבה, תוך שהם מבהירים לבני המשפחה, כי בית החולים אינו ערוך לביצוע התערבות פולשנית, המסוגלת להביא לסגירת המפרצת או לגרום נזק נוסף למנוחה, ושיש להעבירה לצורך כך לבית החולים בילינסון. בפועל, אף שלא הייתה לכך הצדקה רפואית, עכבו בית החולים רמב"ם ורופאיו את העברת המנוחה לבית החולים בילינסון עד ליום 29.5.2000 בשעות הצהריים ומשבוצעה העברת המנוחה, הדבר נעשה באופן רשלני, בניגוד לכל סטנדרט רפואי מקובל, ללא ציוד ומכשור מתאים וללא אספקת חמצן, הכל תוך כדי גרימת סבל וסיכון למנוחה ופגיעה בסיכויי החלמתה. לטענת התובע, אף שלא הייתה כל מניעה להעברת המנוחה במועד מוקדם יותר, הרי שרק בשעות הלילה המאוחרת של יום 28.5.2000 נרשם בתיקה כי היא מיועדת להעברה לבית החולים בילינסון למחרת היום. למרות זאת, המנוחה לא הועברה בשעות הבקר לבית החולים בילינסון ורק בשעה 14:30, היא הועלתה על אמבולנס רגיל, ככל הנראה ללא ליווי מתאים ושולחה לבית החולים בילינסון. לטענתו, במשך כל אותן שעות, מסרו לו אנשי בית החולים מידע כוזב ביחס לסיבת העיכוב ומשנוכח לדעת כי ההעברה אינה מתבצעת, בקש את עזרתו של פרופ' שאשא, מנהל בית החולים בנהריה, שהסכים להעמיד אמבולנס לרשות בית החולים רמב"ם. בסופו של דבר, נמצא פיתרון וכעולה מתיקה הרפואי של המנוחה, כי הוזמן אמבולנס חיצוני אחר, במקום האמבולנס שיועד להעברת המנוחה בשעות הבקר, אשר בוטל בלא כל הסבר. נטען, כי לא מונה רופא אחראי לשלום המנוחה בעת העברתה.

            התובע טען, כי האמבולנס התעכב במשך שעות ארוכות והגיע לבית החולים בילינסון רק בשעה 21:30. לטענתו, עולה מהתיק הרפואי, כי האמבולנס פנה בדרך לבית החולים הלל יפה בחדרה, מאחר והחמצן במיכליו נגמר. המנוחה הגיעה במצב ירוד והיא נותחה לסגירת המפרצת רק למחרת, ביום 30.5.2000. ביום 1.6.2000 חלה הידרדרות במצבה של המנוחה וביום 2.6.2000 בשעות הבקר היא נפטרה.

4.         התובע טען להעברת נטל הראיה, מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בנוסף, העלה כלפי הנתבעת שורה של טענות בדבר התרשלות של בית החולים בטיפולו במנוחה, לרבות עיכוב העברתה לבית החולים בילינסון, וכי בית החולים רמב"ם לא דאג להכנת אמבולנס מאובזר בציוד ובליווי רופא, לא וידא כי האמבולנס מתאים ומצוייד כנדרש, לרבות בלוני חמצן, לא קבע נהלי עבודה ו\או לא נהגו על פיהם, לא התחשב בגורמי סיכון הכרוכים בהעברתה של המנוחה, העסיק צוות בלתי מנוסה וכי בתי החולים התרשלו בעריכת רשומות רפואיות ושמירה עליהן.

5.         התובע טען, כי הטיפול הכושל שניתן למנוחה גרם למותה ולחילופין, פגע קשות בסיכויי החלמתה.

6.         התובע לא צרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה וטען, כי פנה למספר רופאים בתחום הנוירוכירורגיה, אשר סרבו לערוך עבורו חוות דעת. לטענתו, הנתבעת מונעת מרופאים העובדים בשירותה מליתן חוות דעת רפואיות כנגד מוסדות רפואיים שבבעלותה. לפיכך, עתר למנות מומחה מטעם בית המשפט.

7.         התובע עתר להורות לנתבעת לפצותו בגין הפסדים על פי הלכת "השנים האבודות", כמו גם בגין ראש הנזק של כאב וסבל. בנוסף, טען התובע, כי נסיבות פטירתה של המנוחה לצידה שהה לכל אורך האשפוז פגעו בו פגיעה קשה, הוא הסתגר בביתו, זנח עיסוקיו, לרבות במשק החקלאי של בני הזוג והקמת מרכז שיקום בריאותי, וישב אבל במשך שנים ארוכות ואף סרב לקבל עזרה מגורמי הרווחה שנשלחו על מנת לבדוק את מצבו. כתוצאה מכך, התייבש המשק החקלאי, המרכז השיקומי לא הושלם ונגרמו לו תובע נזקים קשים.   התובע עתר, אפוא, לפצותו בגין הפסדי ההכנסה שנגרמו לו בשל הפגיעה במשק החקלאי ואי השלמת המרכז השיקומי וכן, בגין צער וכאב עקב מותה של המנוחה.

8.         הנתבעת התגוננה מפני התביעה וכפרה בקשר בין הטיפול שניתן למנוחה לבין פטירתה ובנזקים הנטענים בכתב התביעה. לטענתה, המנוחה הגיעה לבית החולים רמב"ם כשהיא סובלת מדימום עקב התפרצות מפרצת מוחית, מורדמת ומונשמת. במהלך אישפוזה קבלה טיפול תרופתי חיוני להפחתת הבצקת ולמניעת פרכוסים. לאחר שלושה ימים בהם התייצב מצבה ותואמה העברתה, היא הועברה לבית החולים בילינסון, באמצעות אמבולנס של חברת א. א. אלישע. הנתבעת אשרה כי בשעה 16:12 הגיעה האמבולנס לבית החולים הלל יפה בחדרה, מאחר ובלון החמצן נגמר ובשעה 16:44 יצא האמבולנס מבית החולים הלל יפה, עם בלוני חמצן מלאים. לטענתה, כל עיכוב שנגרם בהעברה באמבולנס, לא היה בשליטתה ופטירתה של המנוחה נגרם עקב הדמם המוחי, וללא קשר לטיפול שניתן לה על ידי הנתבעת. בהמשך, חזרה הנתבעת ופרטה את השתלשלות העניינים והטיפול שקבלה המנוחה, החל מיום 26.5.2000 ועד לפטירתה המצערת, ביום 2.6.2000, חרף הטיפול הרפואי שקבלה. הנתבעת כפרה בפריטי הנזק הנטענים בכתב התביעה וטענה כי לא קיים קשר סיבתי בין הטיפול שניתן למנוחה לבין הנזקים הנטענים. עוד נטען, כי הטיפול שניתן למנוחה על ידי רופאים מיומנים התאים למצבה וכי במועד קבלתה בבית החולים רמב"ם כבר היה מצבה בלתי הפיך וכי סיכויי החלמתה היו נמוכים ביותר, אם בכלל. בנוסף, טענה הנתבעת, כי התובע מנוע מלהעלות טענה שברפואה, שאינה מבוססת על חוות דעת ערוכה כדין.

            בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הנתבעת הודעה לצד שלישי כנגד א. א. אלישע שרותי אמבולנסים בע"מ אולם, בהמשך הסתבר כי החברה אינה פעילה עוד.

9.         כאמור, התובע לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית ובד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה על ידיו בקשה למנות מומחה מטעם בית המשפט. בהחלטתו מיום 17.12.2008, קבל כבוד השופט אליקים את הבקשה, מבלי לגרוע מזכותה של הנתבעת להגיש חוות דעת רפואית מטעמה.

ביום 18.6.2009 הגישה הנתבעת את חוות דעתו של פרופ' אלי ריכנטל, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, בתמיכה לטענותיה בכתב ההגנה. ביום 4.8.2009 הורה כבוד השופט אליקים על מינויו של פרופ' סהר, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה. בהמשך, לאור מינויו של כבוד השופט אליקים לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לטיפולי.

חוות דעתו של פרופ' סהר הוגשה ביום 31.1.2010. במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים בפני ביום 23.5.2010, נדונו השלכות קביעותיו של פרופ' סהר בחוות הדעת על המשך ניהול התיק וניתנה לתובע הזכות לומר את דבריו באריכות. בסיום הדיון, בקש ב"כ התובע ארכה להודיע על הדרך בה הוא מבקש להמשיך ולנהל את התיק, אם במשלוח שאלות הבהרה ואם בחקירת המומחה. בהמשך, הוגשה על ידי ב"כ התובע הודעה לפיה, הוא מוותר על חקירת המומחה. בישיבה נוספת שנערכה בפני ביום 21.10.2010, משלא לא הגיעו הצדדים לידי הסכמות, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות.

התובע הגיש תצהיר אחד מטעמו ואילו הנתבעת הגישה את תצהיריהם של פרופ' משה פיינסוד, אשר שמש כמנהל המחלקה לנוירוכירורגיה בכל זמן רלבנטי לארועים נשוא התביעה, תצהירו של ד"ר אשקר ג'לאל, ששמש כסגן מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים הלל יפה בחדרה, במועדים הרלבנטיים וכן, את חוות דעתו של פרופ' ריכנטל.

בד בבד עם הגשת תצהירו של התובע, הוגשה בקשה לשחרור ב"כ מייצוגו ובקשה לזימונו של פרופ' סהר לצורך חקירתו על חוות דעתו (בניגוד להודעה קודמת לפיה, ויתר התובע על חקירת המומחה). בהחלטתי מיום 23.1.2011 נעתרתי לבקשה המוסכמת לשחרור מייצוג והורתי על זימונו של המומחה (מאותה עת ואילך, ייצג התובע את עצמו). בסופו של דבר, התקיימו שתי ישיבות הוכחות. בישיבה הראשונה נחקרו המצהירים מטעם הצדדים ובשניה נחקר פרופ' סהר, המומחה מטעם בית המשפט. הצדדים סכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.

השאלות שבמחלוקת

10.        טענות התובעים בכתב התביעה נוגעות לשני מישורים. האחד - התרשלות בית החולים בעיכוב של העברת המנוחה מבית החולים רמב"ם לבית החולים בילינסון עד ליום 29.5.2000. השני - התרשלות בית החולים בעת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, שעה שלא דאג להימצאותו של אמבולנס, מצויד במכשור וליווי רפואי מתאימים, לרבות מיכלי חמצן מלאים. בנוסף, הועלו טענות בדבר חסר בתיעוד רפואי. מעבר לכך, לא העלה התובע טענות נוספות בכתב התביעה, באשר לפעולות רשלניות של בית החולים. לצורך הכרעה בתביעה דנן, יש לבחון, אפוא, מספר סוגיות. הראשונה - האם בית החולים התרשל במתן הטיפול למנוחה בעת אשפוזה אצלו ועיכב שלא לצורך את העברתה לבית החולים בילינסון לצורך סגירת המפרצת. השניה - האם התרשל בית החולים בעת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון. השלישית - ככל שאכן התרשל בית החולים, האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההתדרדרות במצבה של המנוחה ופטירתה. הרביעית - במדה ובית החולים התרשל וקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההתדרדרות במצבה של המנוחה ופטירתה, יהא צורך לבחון את היקף הנזקים שנגרמו לעיזבון המנוחה ולתובע.

דיון והכרעה

כרונולוגיה על פי תיעוד רפואי וחוות דעת המומחה